49 יום שמיציאת מצרים עד קבלת התורה

יצאנו ממצרים, אנו בדרך לקבל את התורה על הר סיני ובינתיים אנו סופרים את הימים. ספר החינוך במצוות ספירת העומר מבאר את ימים אלו כהכנה למתן תורה "לפי שכל עיקרן של ישראל אינו אלא התורה..... והיא העיקר והסיבה שנגאלו ויצאו ממצרים כדי שיקבלו התורה בסיני ויקיימוה, וכמו שאמר השם למשה וזה לך האות כי אנכי שלחתיך בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלהים על ההר הזה. ומפני כן ... נצטוינו למנות ממחרת יום טוב של פסח עד יום נתינת התורה, להראות בנפשנו החפץ הגדול אל היום הנכבד הנכסף ללבנו...."

ולמה סופרים את הימים שחלפו ולא כמה נשאר? "כי כל זה מראה בנו הרצון החזק להגיע אל הזמן, ועל כן לא נרצה להזכיר בתחילת חשבוננו ריבוי הימים שיש לנו להגיע"

ויש הנותנים טעם נוסף לספירת הימים שכבר חלפו.

בני ישראל היו במצרים שקועים במ"ט שערי טומאה. כעת הם אמורים לקבל את התורה ולזה צריכים הכנה. צריכים לצאת משערי טומאה ולהיכנס לשערי קדושה ולכן סופרים ארבעים ותשעה יום.

בנוסף היו צריכים בנ"י להתחזק באמונה בבורא שהוציאם ממצרים. אמנם חוו את כל ניסי עשר המכות אבל אנו רואים שלהגיע לאמונה אמיתית בקב"ה צריך הרבה עבודה ולא מספיק שנה של ניסים, של שידוד מערכות הטבע.  ולכן כשהגיעו לים עדיין "וייראו מאד ויצעקו בני ישראל אל ה'" וביניהם היו גם שהתלוננו "המבלי אין קברים במצרים לקחתנו למות במדבר". עד שקיבלו זריקת עידוד נוספת "אל תראו, התיצבו וראו את ישועת ה'... ה' ילחם לכם ואתם תחרישון". וגם אחרי ש"ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל בן בוזי" ותינוקות הראו באצבע "זה א-לי ואנוהו", עדיין בהמשך במרה, "וילונו העם על משה לאמר מה נשתה" וכן עם המן, "וילונו כל עדת ישראל על משה ועל אהרון ... ויאמרו אליהם.... כי הוצאתם אותנו אל המדבר הזה להמית את כל הקהל הזה ברעב".  ולכן ניתנו ארבעים ותשעה יום אלו מיציאת מצרים כדי להתכונן לקבלת התורה. כדי לעלות עוד מדרגה ועוד מדרגה באמונה בקב"ה.

נקודה נוספת. מצרים באותו זמן היתה המדינה המפותחת ביותר בעולם. מפותחת טכנולוגית, מפותחת במדעים, מפותחת כלכלית. לא ידוע כמה הם שמרו על זכויות האזרח, אבל בשביל העולם של אז, כנראה שגם בזה הם הובילו. בני ישראל גדלו על תרבות מצרים ועכשיו הם הולכים לקבל את תורת האלוקים. אין יותר אידיאות זרות, אין ארגונים חברתיים זרים, אין הומאניות זרה, אין תרבות זרה. מיום קבלת התורה הכל נעשה על פי התורה. חסד הוא חסד כי התורה ציוותה על חסד. דאגה לעניים ולנדכאים, כי התורה ציוותה ועל פי מה שהתורה צוותה, למי, מתי, איך, קדימויות וכו'. אמר רב יוסף אי לאו האי יומא דקא גרים, כמה יוסף איכא בשוקא". אם לא אותו יום של מתן תורה, יש הרבה יוסף בעולם. יש גם הרבה יוסף טובים בעולם אבל רב יוסף יכול להיות רק אחרי קבלת התורה. רק מי שכל חייו מתנהלים על פי התורה ורק על פיה, רק הוא יכול להיות רב יוסף וזה כבר משהו אחר לגמרי. וגם לכך צריך הכנה. אי אפשר ביום אחד להתנתק מתרבות הגויים בה היו שקועים, לכך צריך עבודה והכנה. ולכן ארבעים ותשעה יום אלו ולכן אנו גם סופרים אותם, שכל אחד מהם מקדם אותנו ומעלה אותנו לקראת קבלת התורה. כי כל יום שעובר זה עוד מדרגה שטיפסנו, זה עוד דרגה שהתעלינו אליה ואת ההתקדמות הזו אנו סופרים.

וזו עבודתנו בימים אלו, לזכור את הספירה שספרו בני ישראל במדבר. ועוד יותר מזה לספור את הימים שיש לנו היום עד קבלת התורה האישית שלנו בכל שנה ושנה. להתכונן כראוי, לטפס ולהתחזק באמונה בבורא, להתחזק בהכרה שהתורה כוללת הכל ואין לנו כלום עם תורות אחרות. ושאין לנו שיור אלא התורה הזו. 

אתם קרויים אדם

אנו עומדים בפתח החג המשמעותי ביותר בתולדות עם ישראל. המעמד שבו נהיינו לעם. עם ישראל, עם סגולה. כל השתלשלות העניינים מברית בין הבתרים שכרת הקב"ה עם אברהם אבינו ע"ה. דרך לקיחת הברכות על ידי יעקב, מכירת יוסף, ירידת יעקב ובניו מצרים. דרך השעבוד הנורא, מכות מצרים, האותות והמופתים במצרים, קריעת ים סוף. הכל בשביל המעמד הגדול הזה – מתן תורה.

ויותר מזה, אפשר ללכת עוד אחורה עד בריאת העולם. יום השישי ויכלו השמים והארץ.... מה זה יום השישי? יום השישי המיוחד הוא ו' בסיון שבו ניתנה תורה לעם ישראל. כמו שאומרים לנו חז"ל, תלה הקב"ה את קיום שמים וארץ בקבלת ישראל את התורה. אם יקבלו מוטב ואם לאו, העולם חוזר לתוהו ובוהו. "אם לא בריתי יומם ולילה, חוקות שמים וארץ לא שמתי". כל קיום העולם תלוי בקבלת ישראל את התורה. וכך לדורות כל קיום העולם תלוי בקיום ישראל את התורה.

ואחרי כל זה אנחנו צריכים להתנצל על עצם קיומנו.

הגמרא במסכת שבת (פ"ט) אומרת "למה נקרא שמו סיני שממנו ירדה שנאה לאומות העולם". מרגע שקיבלו ישראל את התורה בהר סיני, מאותו רגע ירדה לעולם שנאת אומות העולם לישראל. וכל כך למה? מה אכפת לאותם גויים שלא רצו לקבל את התורה גם אחרי שהקב"ה חיזר אחריהם, שאנחנו כן קיבלנו אותה? מה אכפת להם שאנחנו מצווים ביותר מצוות ולכן אנחנו גם נענשים יותר על אי קיומם? כבר אצל אברהם בברית המילה נאמר "בעצם היום הזה נמול אברהם..." מה זה בעצם היום הזה? אומרים חז"ל במדרש רבה מהו בעצם היום, אמר הקב"ה, אלו מל אברהם בלילה היו בני דורו אומרים אלו היינו רואים אותו לא היינו מניחים אותו למול, אלא בעצם היום הזה וכו'. מה אכפת לבני דורו של אברהם שימול את עצמו? מה אכפת להם שיחבול בעצמו?

שנאת לבן ליעקב מגיע עד כדי שהוא מוכן להרוג את נכדיו משנאתו לו, למרות שלא עשה לו שום רע במשך עשרים ושתיים שנה שהיה אצלו. ונהפוך הוא, ביתו התברך והוא יודע בדיוק בגלל מי "ניחשתי ויברכני ה' בגללך" לבן יודע שהברכה בזכות יעקב ולמרות זאת ובגלל זאת הוא שונא אותו.

אומות העולם מבינים את מה שאנו יודעים, שאנו נעלים מהם, שאנו טובים מהם, שאנחנו עם סגולה. והם גם יודעים מאיפה זה בא, מהר סיני, מקבלת התורה. מרגע שקיבלנו את התורה איננו עוד כשאר בני האדם, מעכשיו אנחנו בנים למקום.

ידועים דברי רבי יהודה הלוי בספר הכוזרי שעל הדרגות בבריאה – דומם, צומח, חי, מדבר, נוספה דרגה נוספת והיא דרגת ישראל. דרגה זו נוספה בהר סיני כשקיבלו ישראל את התורה. כי האדם נוצר  עם רמה מסוימת של רוחניות אבל אם לא יעבד אותה, יעבוד עליה ויצמיח אותה, יישאר בדרגה הבסיסית ביותר של מדבר, קצת מעל הקוף. המהר"ל בפרשת יתרו מבאר זאת על פי דרכו שהעולם מתחלק לחומר וצורה. חומר, זה החומר הבסיסי. צורה, זה אותו חומר אבל מעובד, על ידי זיקוק, על ידי צירוף וכדו'.  אומות העולם הם החומר הגולמי, ישראל הם הצורה.

 ר' איצל'ה בלאזר אמר שאם דרווין היה רואה את ר' ישראל סלנטר, היה מבטל מיד את כל התיאוריה הכפרנית שלו. כי גם הוא היה מבין שאדם שלם כמו ר' ישראל לא יכול לצאת מקוף. מי שרואה לפניו רק בני אדם שהם קצת יותר מ..., יכל להמציא את האבולוציה. מי שרואה לפניו "אדם" זה כבר משהו אחר. הסבא מקלם, הסבא מנוברדוק, ועוד גדולי בעלי המוסר, שכללו את מדרגת האדם שלהם עד שליטה מוחלטת על גופם, על דיבורם ועל מחשבתם. כשנפתר בנו של הסבא מסלבודקא בליל שמחת תורה, מצב הרוח בישיבת חברון (בעיר חברון) היה בשפל. עד שנכנס הסבא לביהמ"ד להקפות, והפיח בהם את שמחת התורה. עד צאת החג. מיד כאשר נראו שלושה כוכבים, פרץ כל הצער בבכיות נוראות של הסבא. גדלות האדם.  

כאשר אומות העולם רואים איך הופך מדבר ל"אדם", הם מבינים שהם יכולים לפתח תוכנות, להטיס טילים לחלל, לבלות ולטייל בכל העולם ועדיין לכלל "אדם" לא הגיעו. הם מבינים שזה מחייב אותם ולכן הם שונאים. האבות הקדושים הגיעו לדרגה זו עוד לפני מתן תורה ולכן התגלתה שנאה זו כלפיהם כבודדים. השנאה הכללית לעם ישראל כעם התחילה בהר סיני לאחר שקיבלו את התורה וקיבלו את האפשרות להפוך מחומר לצורה, להיות "אדם". ואותה שנאה ממשיכה אצל אלה שלמרות היותם ישראל לא זכו, אל אותם שזכו לקבל את התורה, לשמור לעשות ולקיים, ועל כולם לעמול ללמוד וללמד.

ואם נשאל האם זה השם שצריך לתת להר עליו ניתנה תורה לישראל, על שם השנאה של אומות העולם? כן! כי לפעמים זו הדרך היחידה להזכיר לנו מה זה קבלת התורה, ומה המשמעות של להיות יהודי, להיות "אדם". כי השנאה הזו קיימת תמיד אבל מתי היא מתפרצת? כשצריכים את התזכורת. כשאנחנו שוכחים את תפקידנו, שוכחים את יעודנו ומאבדים לאט לאט את ה"אדם" שבנו. כשאין הקול קול יעקב, אז הידיים ידי עשו. כשאנו מאבדים את העיקר ושמים דגש יתר על הטפל, אז מתפרצת השנאה- שנאת האומות לעם עולם ושנאת עמי ארצות לתלמידי חכמים, כדי שנזכור למה שונאים אותנו. ואולי לאחר שנבין את שנאתם אלינו, נשכיל גם אנחנו להבין את משמעות היותנו עם סגולה, את משמעות היותנו מקבלי התורה, לפעול ולעשות את המוטל עלינו, לחזק ולגדל את ה"אדם" שבנו. ואז לא נרגיש צורך להתנצל בפני אף אדם.

מקבלת התורה לאמה של מלכות

חג השבועות שהוא חג מתן תורה לא מצטיין במצוות המיוחדות לחג זה, למעט לימוד תורה כל הלילה שזה לא ממצוות החג, אלא מנהג שנהגו ישראל ע"פ הזהר, כדי לכפר על שנתם של עם ישראל בליל מתן תורה. בנוסף, מנהג זה נוהג באנשים ולא בנשים. וא"כ, מה חלקם של נשים בחג זה? אולי הקשר שלהם לחג הוא דרך המטבח ומאכלי החלב שגם זה ממנהגי החג?

מנהג נוסף יש בחג זה והוא קריאת מגילת רות. מה הסיבה לפיה קוראים מגילת רות בשבועות. יש אומרים כיוון שרות היא אמה של מלכות, סבתו של דוד המלך שנולד ונפטר בחג השבועות. יש המקשרים את רות לחג כי היא קיבלה על עצמה את התורה בגירותה. "עמך עמי ואלוקיך אלוקי....."

במה זכתה רות שתהיה אמה של מלכות? בשביל התשובה נלך למגילת רות ונראה מה מצא בה בועז.

מה גרם לבועז לשים את ליבו אל רות הלוקטת בשדה? בועז מצא בה שני דברים: הראשון, צניעות. והשני, שתים ליקטה, שלוש לא ליקטה. המדובר בצעירה ענייה מרודה שנזקקת ללקט שעורים. קשה למצוא אצל נערות במצב כזה הקפדה על צורת האדם שלהם. אבל רות שומרת על צניעותה, שומרת על ההלכות אותן למדה ממורתה נעמי ומלקטת בדיוק לפי המותר. שתים ליקטה, שלוש לא ליקטה, גם אם אחרים ישמחו על המציאה.

ובהמשך, נעמי שולחת אותה בלילה אל הגורן אל בועז. כל נערה ממוצעת, תירתע מעצם הרעיון. אבל רות הולכת ועושה את מה שהיא מבינה שצריך לעשות על פי מה שמורתה מלמדת אותה. היא רוצה להקים משפחה בישראל שתהיה המשך של משפחת חמיה ובעלה. ובשביל זה היא תעשה מה שצריך, גם אם זה לא נעים ולא מקובל. ואכן כשבועז מגלה אותה ושומע מה רצונה, "ויאמר ברוכה את לה' בתי, היטבת חסדך האחרון מן הראשון, לבלתי לכת אחרי הבחורים אם דל ואם עשיר". רות נערה צעירה שכל חייה עוד לפניה מוותרת על בעל צעיר כמוה איתו תבנה את ביתה ואת עושרה, ומחפשת מי שימשיך את השושלת, מי שממנו יוולדו לה ילדים שיאירו את עיני ישראל. גם אם בשביל זה היא תתחתן אם אדם זקן שאכן מת יום לאחר חתונתה איתו.

רות כשקיבלה על עצמה את התורה קיבלה אותה על כל המשתמע מכך. קיבלה אותה על דעת זה שלא משנה באיזה מצב אני, לא משנים רצונותי האישיים. הדבר היחיד שקובע את התנהגותה זה רק רצון התורה. לכן היא תישאר צמודה לחמותה נעמי ותעשה עימה חסד. לכן היא תשמור על צניעות ועל הלכות "לקט" גם בשדה השעורים בלוקטה אחרי הקוצרים. לכן היא תקריב את כל עתידה ואשרה לכאורה כדי להקים משפחה ראויה בעם ישראל.  ולכן היא זכתה להיות אימה של מלכות. כי בזה היא מראה את היותה בת מלכים, ולא מלכי מואב אל בת של מלך מלכי המלכים והיא הראויה להמשיך ממנה את המלכות.

כל אחד וחלקו בקבלת התורה ובהמשכת התורה בעם ישראל. מלבד החיוב בשמירת כל מצוות התורה, יש את העברת התורה הלאה לדורות הבאים. הגברים תפקידם ללמוד וללמד. הנשים תפקידם לחנך, לגדל את הדור הבא, להיות הכח המניע והדוחף את המשפחה קדימה. אברהם אבינו זכה להקים את עם ישראל "כי ידעתיו למען יצווה את בניו אחריו". זה הבסיס של עם ישראל, הציווי לדור הבא. מצוות חינוך חלה על שני ההורים גם יחד, ואכן האבא ילמד עם הבנים, יאלפם בינה ויטיף בהם מוסר, אבל הוא כל היום בעבודה / בכולל. את מי הילדים רואים? את האימא. הם רואים אותה בחסדיה, הם רואים אותה בתפילותיה. הם רואים אותה בדאגתה לחינוכם, ללימודם ולגדילתם. הם רואים את מסירותה ללימוד בעלה וילדיה. הם סופגים ממנה את אהבת התורה, את ההבנה מה החשוב ומה העיקר. וממנה הם נבנים.

אולי בגלל זה נאמר על רות אימה של מלכות ולא נאמר על בועז אביה של מלכות.

והילדים גם הם צריכים לשים אל ליבם את המצווה החמישית מעשרת הדברות הנמצאת דוקא בצד הימני של הלוחות. בחלק של המצוות שבין אדם למקום. כי זה הבסיס של עם ישראל, הידיעה שמה שאתה רואה בבית, מה שאתה מקבל מההורים, זה הנכון. לא מה שרואים ברחוב, לא מה שרואים אצל חברה זו או אצל חבר זה. לא מה שרואים בבתים אחרים. קבלת התורה שלנו היא קבלת מה שהורינו מחנכים ומלמדים אותנו. אם נדע לשים בצד את כל מה שאנו רואים בחוץ ולהתחבר ולאמץ את מה שאנו רואים אצל הורינו הרי שקיבלנו את התורה כולה.